בבוקר שלאחר מתקפת הטילים האיראנית פקחתי את עיניי לאחר שעתיים של שינה טרופה. הבטתי סביב, מתפלא שבכלל נרדמתי, תוהה אם לא פספסתי איזו אזעקה, אם אין הרס סביבי, אם כולם חיים. בקבוקי המים, שמילאתי בחרדה רק מספר שעות קודם לכן, הביטו לעברי בביישנות. תנועה מהירה לעבר הטלפון בישרה – ההתקפה המוטרפת ששוגרה לעברנו, שנעה באיטיות כמו מבשרת ארמגדון אימתני, נבלמה. החיים חזרו לשגרה.
עמד בפניי יום מלא פעילות, רובה שגרתית שנקבעה זמן רב מראש, כולל בדיקת מטופלים, מפגשים עם רופאים וחוקרים, ואפילו קפה של בוקר עם חברה להנהלה. תהיתי רגע לעצמי – "כל זה יקרה? פשוט ממשיכים?". התשובה שנגלתה לפניי במשך היום היתה "כן". ועם זאת הציקה לי המחשבה – "האם כלום לא קרה?".
כשאחי, הגר בארה"ב, שלח לי הודעה לדרוש בשלומנו, עניתי: "עוד טראומה לאוסף". ואז קלטתי משהו שלכאורה ברור מאליו, אבל מפחיד כאשר אומרים אותו בקול. אי אפשר שלא להבין שלילה כזה, בהמשך של חצי שנה כזו, הוא טראומתי ברמה פוצעת. וכדי להמשיך איכשהו קדימה, כולנו - כאומה, כעם, וגם כפרטים - חייבים לחיות בדיסוציאציה. אנחנו מוכרחים לנתק באורח כמעט לא הגיוני בין מרחבי תודעה, רגש ופעילות, בעוצמות בלתי מוכרות, וברמה לאומית חסרת תקדים, פשוט כדי להמשיך להתקיים פה.
דיסוציאציה היא מנגנון הגנה המוכר לעולם בריאות הנפש. לפי אתר האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה, דיסוציאציה מוגדרת כניתוק בין מחשבותינו, זכרונותינו, רגשותינו, פעולותינו או תחושתנו לגבי מי שאנחנו. זהו תהליך נורמלי שכולנו חווים. דוגמאות לדיסוציאציה קלה ונפוצה כוללות חלימה בהקיץ, "היסחפות להרהורים" בעת נהיגה "אוטומטית" בכביש מהיר, או "שקיעה" בספר או בסרט. כל אלה כוללים "איבוד מגע" עם המציאות וסביבתנו הקרובה.
דיסוציאציה אולי מאפשרת "חזרה מהירה לשגרה", אבל מחירה עלול להיות כבד מאוד. היא מונעת אינטגרציה, חיבור, עיבוד והבנה של מכלול הרגשות שאנחנו חווים אל מול טראומה, מחוסר אונים מתסכל ועד תקווה מחודשת בכוחותינו
במהלך חוויה טראומטית כמו תאונה, אסון או פשע, דיסוציאציה יכולה לעזור לנו לעבור דברים שעלולים להיות קשים מדי לשאת נפשית. במצבים כאלה, אדם עלול לנתק את זיכרון המקום, הנסיבות או הרגשות לגבי האירוע, ולמעשה לברוח נפשית מהפחד, הכאב והאימה. זה עלול להקשות לזכור מאוחר יותר את פרטי החוויה, כפי שמדווחים ניצולי אסונות ותאונות רבים.
מה רע בזה בעצם? אם הניתוק משרת את יכולתנו לשאת כאב, למה להילחם בו? לצורך העניין, בואו באמת נשכח שתקיפה איראנית אי פעם התרחשה ופשוט נמשיך בחיינו. הבעיה, כמו תמיד, כרוכה במחיר שאנו משלמים על הניתוק. דיסוציאציה אולי מאפשרת "חזרה מהירה לשגרה", אבל מחירה עלול להיות כבד מאוד. היא מונעת אינטגרציה, חיבור, עיבוד והבנה של מכלול הרגשות שאנחנו חווים אל מול טראומה – מחוסר אונים מתסכל ועד תקווה מחודשת בכוחותינו. כשמנתקים משהו, הכל מתנתק – הרע והנורא אבל גם הטוב והלא נורא.
ברמה אישית, דיסוציאציה מתלווה לשורה של הפרעות פסיכיאטריות בהן בולט ניתוק – מתחושת קהות רגשית והזרה שחיילים החוזרים מהקרב חווים מול יקיריהם, ועד רגעים של שיכחה, ניתוק מעצמנו, פלאשבקים ובלבול זהויות שחווים אנשים שעברו טראומה עמוקה.
איך אפשר לשבת לשולחן הסדר ולשיר על היותנו בני חורין, בשעה ש-133 חטופים נמקים בשבי החמאס? איך אפשר לדבר על שיקום נפשי והחלמה, בשעה שאנשים לא חזרו לבתיהם יותר מחצי שנה לאחר שפונו מהם? איך אפשר לאכול לשובעה בשעה שמיליונים בעזה על סף רעב?
וברמה לאומית? האם ניתן להתייחס למדינת ישראל כמדינה ששרויה בדיסוציאציה? נדמה שהתשובה לכך חיובית. איך אפשר לשבת לשולחן הסדר ולשיר על היותנו בני חורין, בשעה ש-133 חטופים נמקים בשבי החמאס? איך אפשר לדבר על שיקום נפשי והחלמה, בשעה שאנשים לא חזרו לבתיהם יותר מחצי שנה לאחר שפונו מהם? איך אפשר לאכול לשובעה בשעה שמיליונים בעזה על סף רעב? איך אפשר לומר לשנה הבאה בירושלים, כשרבים מאיתנו שרויים בחרדה קיומית לעצם גורלה ועתידה של המדינה?
דווקא ההבנה שהמדינה שרויה בדיסוציאציה מחייבת אותנו למשנה זהירות. עלינו לזכור שמנגנוני הניתוק לא מאפשרים מגע עם הטראומה ועלולים להוביל להחלטות וצעדים שאינם נכונים עבורנו כעת כעם וכמדינה, בהתעלמם מהמציאות שמקיפה אותנו.
המסלול הנכון של החלמה נפשית, ברמה אישית ולאומית, הוא כזה של אינטגרציה, של עיבוד ממזג של האימה שחווינו פה; בין אם על ידי יצירת מנגנון של ועדת פיוס לאומית, ועדת חקירה ממלכתית או כל דרך אחרת שתחייב אותנו להסתכל על מה שקרה. עלינו לעבד את המציאות החדשה, לא לברוח ממנה. עלינו להביט בה בעיניים פקוחות.
ההבנה שהמדינה שרויה בדיסוציאציה מחייבת אותנו למשנה זהירות. עלינו לזכור שמנגנוני הניתוק לא מאפשרים מגע עם הטראומה ועלולים להוביל להחלטות וצעדים שאינם נכונים עבורנו כעת כעם וכמדינה, בהתעלמם מהמציאות שמקיפה אותנו
גם בעבר נחגג לעתים חג הפסח בנסיבות קשות לעם היהודי. זכורים לי כילד הסיפורים על ליל סדר שצוין אפילו במחנות ההשמדה. ייתכן בהחלט שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. זה בסדר שלכמה שעות נניח את הכאב, החרדה והדאגות בצד ונציין את החג עם היקרים לנו, אבל חשוב שנזכור, שלא הכל כרגיל, שאין "פשוט שגרה" ושבפנינו דרך ממושכת כפרטים, כעם ומדינה, בדרך להשלמה, ובתקווה גם להחלמה.
הכותב, ד"ר אורן טנא, הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב; מנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות
דיסוציאציה או דיסאינטגרציה ?!
אנחנו נעים במטוטלת בין דיסוציאציה אפטית לחרדה קיומית . האם ישאר משהו עדין , רך , בתנאים בהם אנו חיים , או שכבר הפכנו לאבות אבותינו חיות מבועתות בהישרדות , כמעט בלי הבעות פנים.
ד"ר טנא הגדשת את הטנא...אני דור שני לשואה. חבל שלא גדלת בבית של אודים עשנים מהקרמטוריום. לחזור לשורשיך כיהודי אם דבר כזה בכלל אפשרי בשבילך יסביר לך את כל התמונה. אינך צריך להפוך להיות דתי ולא חרדי - לך תלמד את המקורות...התחל בעקידת יצחק ואחרי שתבין אותה לעומקה תמשיך הלאה. אנחנו היהודים זה משהו אחר. אחרי ששחטו ושרפו את אוהבי החמאס ואת אותם שדאגו והסיעו את העזתים לבתי החולים לטיפולים...והדברים ידועים - את אותם הנשחטים והנשרפים העזתים התעללו בגופותיהם ואתה שואל אותי איך נוכל לשמוח או לאכול בחג כשיש מיליון רעבים בעזה? ד"ר פסיכיאטר? האם לא איבדת את שפיותך. קיתונות של זעם אני יכול לשפוך על ראשך כנגד הנרפסות והליבראליות שאתה משדר. אנשים כמוך הפכו לקאפו במחנה ההשמדה שאימי שימשה בו כשפן ניסיונות למנגלה ימ"ש. אם יש לך נקיפות מצפון על מה שאנח נו עוברים כאן סע והצטרף לאחיך. אני אשאר כאן עם אחי היהודים עם גיבורי האצ"ל והלח"י עם מאיר הר-ציון עם טרומפלדור ועם דוד המלך. ...אהה כן גם 13 העיקרים של הרופא הידוע הרמב"ם
פרופ' ישראל אדלר (ד.א. לא מצאתי רופא כזה בפנקס הרופאים הישראלי) אתה מותח את הגבול בהשתלחויות שלך בעמיתים כאן. ד"ר טנא כתב בצורה מכובדת ומבוססת ואתה ממשיך ברוח התגובות שלך במקומות אחרים בפורום הזה ופוגע בו ad hominem! -תתבייש.
לא הצלחתי למצוא את שמו של הבריון מנבל הפה הזה באף רשימת רופאים פעילים. הדוא"ל שלו הוא בדומיין של שיבא, אבל באתר אין רופא כזה. מסקנה: הוא גם זייפן וגם פחדן (בנוסף לאיפיון דלעיל). אני מתנחם בעובדה שהוא 'לא משלנו'...
מליון רעבים בעזה?קשה לתפוס שיהודי יחשוב על עוזרי הנאצים בעזה(כן,כולם כאלה) בליל הסדר.מה גם שעם הסיוע ההומניטרי שכל העולם הנאור דואג לו הם בכלל לא רעבים.הרעבים היחידים בעזה,כיום,הם החתופים שלנו הכלואים במנהרות.