דיכאון

הטיפול בדיכאון: מה לעשות ומתי לעשות זאת

ככל שהמטופל הסובל מהפרעת דיכאון מג'ורית נמצא זמן רב יותר בטיפול תת-מיטבי, כך קטן הסיכוי להשיג את יעדינו

דיכאון, הפרעת דיכאון מג'ורית (צילום: אילוסטרציה)

Roger S. McIntyre, M.D., FRCPC
Professor of Psychiatry and Pharmacology
University of Toronto
Head, Mood Disorders Psychopharmacology Unit

מניסיוני הקליני, אחד מתוך שני מטופלים הסובלים מהפרעת דיכאון מג'ורית (MDD) אינו מגיע ליעד הטיפולי שלנו. אצל מטופלים אלו, עם תגובה תת-מיטבית לטיפול תרופתי, יש תסמינים נמשכים, והם מדווחים כי איכות חייהם ותפקודם לא חזרו לרמות שהיו לפני הדיכאון. חרדה היא תסמין נפוץ ומטריד הטבוע במקרים רבים של דיכאון. אי שקט גם הוא מקור לדאגה. הם מבטאים חוסר ויסות במצב הרוח ובעיות קוגניטיביות הנוגעות לדיכאון.

מטופלים גם חשים תסכול מכך שהטיפול שנטלו לא הצליח. לעתים קרובות הם עברו מספר טיפולים - מפני שפעמים רבות מנסים כמה נוגדי דיכאון בזה אחר זה ומגלים שחלקם אמנם יעילים, אך אף אחד מהם אינו מביא להחלמה מלאה.

אנו יכולים להתחיל לטפל בבעיה על ידי מתן מידע רב למטופל על המחלה והדרכים להתמודד עמה (psychoeducation). חוסר תשומת לב מספיק להיבטים הרגשיים והחברתיים של דיכאון מפחית את הסיכויים לטיפול יעיל. עלינו להציע גם תקווה, ולהעניק טיפולים היכולים למתן את התסמינים הממשיכים לגרום למצוקה.

במקום לחזור על מה שלא עבד, עלינו לשקול אופציות המטפלות במערך הבעיות שנותרו. אפשרות אחת היא להוסיף משהו לטיפול הנוכחי. אם הטיפול המרכזי (index therapy) לא היה מספיק, השלב הבא אמור להיות מונחה על ידי הוכחות. ניסויים אקראיים מבוקרים מוכיחים בעקביות ותומכים ביעילות גישה של טיפול משלים. גם המטופלים אוהבים את הרעיון של התבססות על התקדמות שכבר הושגה.

בבחירת תרופה ספציפית, עלינו כמובן לבחור תרופה שידועה כיעילה. ואולם, בטיחות וסבילות גם הם גורמים שיש להתחשב בהם. לתרופות שונות יש השפעות שונות על עלייה במשקל ושינויים מטבוליים שליליים - בעיות נלוות אך נפרדות - ויש להן נטייה שונה לגרום להרגעה מצד אחד או לחוסר שקט ועצבנות מצד שני. מטופלים פוחדים מתוצאות אלו, והחשש שיתרחשו מצוין על ידם כחסם לטיפול.

מעורבותם של המטופלים בקביעת יעדי הטיפול היא חלק חיוני בטיפול של כל מחלה כרונית. אני רואה בחיוב את השינוי להציב את המטופלים במרכז תכנית הטיפול, להפוך אותם למעורבים יותר בקביעת היעדים ובהחלטה כיצד יש להעריך את ההתקדמות. חובה עלינו לשאול לאילו היבטים ניתן מענה ואילו היבטים עדיין טעונים שיפור. שיתוף פעולה בבחירת הטיפול עוזר גם לטיפול בתופעות הלוואי.

כאשר חוזים סיכון שמטופל הסובל מדיכאון לא ישיג את היעד של החלמה תפקודית מלאה, ניסיון קליני הנתמך על ידי מחקרים מצביע על מספר גורמים חשובים, הניתנים לשינוי. משך המחלה הוא אחד מהם. אין להשאיר מטופלים ללא טיפול ראשוני, ואין להשאיר אותם עם טיפול שאינו מספיק יעיל.

ההחלטה מתי לעשות משהו יכולה להיות לא פחות חשובה מההחלטה מה לעשות. ככל שהמטופל הסובל מדיכאון נמצא זמן רב יותר בטיפול תת-מיטבי, כך קטן הסיכוי להשיג את יעדינו. היעדר שיפור לאחר 2-4 שבועות הוא סימן ברור שיש צורך להתערב.

לינק למאמר המקורי:
http://progress.im/en/content/treating-depression-what-do-and-when-do-it

נושאים קשורים:  דיכאון,  MDD,  יעד טיפולי,  תזמון,  טיפול,  דיכאון מאג'ורי,  מחקרים